ט"ו באב – יום ביטול גזר הדין ויום האזהרה
הצהרת התנועה ההיפר-ציונית הבינלאומית "בעד ארצנו" לט"ו באב תשפ"ה

התלמוד (תענית כ"ו ב) אומר: "לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וט"ו באב". אולם אם הראשון מוכר לכל יהודי, הרי שהשני כמעט נשכח או עוות. היום מרבים לכנותו "יום האהבה", אך במסורת היהודית יום זה נושא משמעות שונה לחלוטין.
ההיסטוריה של ט"ו באב – היא היסטוריה של גזרי דין שבוטלו והזדמנויות שהוחמצו.

בדור המדבר ביטל הקב"ה את גזר הדין שנגזר בעקבות חטא המרגלים, ואפשר את הכניסה לארץ ישראל.
זהו גם יום האחדות הלאומית, בו התאחדו כל שבטי ישראל לעם אחד, ובוטל האיסור על נישואין בין יהודים משבטים שונים.
היום הזה, הבא מיד לאחר תשעה באב, מסמל מחד מעבר מאבל לתקווה ולשיקום.

אך מאידך, זהו גם יום של החמצות ושל גזר דין חמור.
לאחר מות שלמה המלך התפצלה הממלכה המאוחדת לממלכת יהודה, שבירתה ירושלים, ולממלכת ישראל הצפונית. ירבעם בן נבט התחיל בממלכת ישראל את פולחן עגלי הזהב, ואסר על היהודים לעלות לירושלים.
כמעט מאתיים שנה מאוחר יותר, בט"ו באב, ביטל המלך הושע בן אלה את הצו הזה.
אולם ישראלים, שהתרגלו במשך שנים רבות להיעדר המקדש, נשארו אדישים, ולא עלו לירושלים. הדבר היה לטיפה האחרונה, שלאחריה נחתם בשמים גזר הדין על חורבן ממלכת ישראל וגלות עשרת השבטים – רוב עמנו ישראל.

על כן, אותו היום עצמו יכול להיות הן יום של חסד והן היום שבו תם אורך רוחו של הקב"ה.

ט' באב – יום החורבן. ט"ו באב – יום שבו הקב"ה פותח דלת ומאפשר תיקון, ורק אנו עצמנו מחליטים אם להיכנס אליה. יום זה הוא מבחן הבודק האם הפקנו את לקחי האבל.

ט"ו באב – איננו "יום האוהבים". זהו יום שבו נבחנת אהבתנו לבורא, שבו עלינו לצאת ממעגל האדישות, להתחיל במילוי שליחותנו האלוקית, לעלות להר הבית, להתחיל בשיקום המקדש ובהשבת ישראל השלמה בגבולותיה המלאים שניתנו מאת ה' – מנילוס ועד לפרת.

לכל דור יש את ה-ט"ו באב שלו, את היום שבו ניתן לשנות את גזר הדין, וכן ט"ו באב שבו נחתמת בשמים החותמת על הסירוב. מה ייכתב לדורנו – זו הבחירה שאנו עושים היום.

הרב אברהם שמולביץ
יושב ראש התנועה ההיפר-ציונית הבינלאומית "בעד ארצנו"
מזכירות התנועה